1. בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן), בתיק ב"ש 4733/05, מיום 29.7.05, לגבי חישוב תקופת פסילת רישיון נהיגה.
2. רישיון הנהיגה של העורר פקע ביום 15.11.86. ביום 16.6.98 נדון העורר לפסילת רישיון הנהיגה לתקופה בת 15 חודשים. בעודו נושא בעונש זה, נדון העורר לפסילה נוספת לתקופה של 10 חודשים. העורר לא נדרש להפקיד רישיון נהיגה לצורך ריצוי תקופת הפסלות השנייה, שכן היא נבלעה בקודמתה. ביום 30.8.00 נדון העורר לתקופת פסילה נוספת בת 15 חודשים. לאחר פסילה זו, העורר לא מסר תצהיר וכן לא הפקיד את רישיונו.
3. בית-משפט השלום החליט לחשב את עונש הפסילה החל מיום 28.10.04, משום שמצא, כי העורר לא עשה את המוטל עליו על-פי חוק, דהיינו, לא הגיש תצהיר, אשר מהווה תחליף להפקדת רישיון שאיננו. לאחר מתן ההחלטה, הפקיד העורר את רישיונו ביום זה. בנוסף, ביקש העורר מבית-המשפט לקבוע, כי פסילתו האחרונה שנקבעה לתקופה של 15 חודשים ביום 30.8.05 הסתיימה, אולם בית-המשפט דחה בקשה זו.
על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
ביום 5.7.05, דחה בית-המשפט המחוזי את הערר בקובעו, כי תקנה 557ד' לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן: תקנות התעבורה), אשר חלפה מן העולם ועימה ההקלה שהייתה נתונה בה, נועדה להסדיר מצב דברים מסוים מאד. עניינה, מצב בו נפסל אדם מלהחזיק ברישיון ולאחר מכן אבד הרישיון, לא ניתן תצהיר והרישיון פקע, שאז תתחיל תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה. כך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי: "עניינה של התקנה ברישיון שנפסל, אבד ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש". בענייננו, קבע בית-המשפט, כי רישיון הנהיגה נפסל אך לא אבד ולא ניתנה כל הצהרה בענייננו. בנוסף נקבע, כי כמו שהעורר "ידע" להפקיד את הרישיון לאחר פסילתו בפעם הראשונה, כך ניתן היה לצפות שיידע להפקידו לאחר הפסילה השלישית.
על החלטה זו הוגש הערר שבפני.
4. בא-כוח העורר טוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שציין, כי הפסילה הקודמת שריצה העורר נבלעה בפסילה שקדמה לה, שכן יש לרצות את הפסילה במצטבר. לטענתו, שגה בית-המשפט בקובעו, כי מאחר שלא הופקד תצהיר, הרי שלא מדובר במקרה הנכנס לגדר תקנה 557ד' לתקנות התעבורה, כי בענייננו, לא היה צורך בהפקדת תצהיר, אלא באישור משרד הרישוי, שכן העורר לא חידש רישיון נהיגה ולא קיבל רישיון חדש. כמו-כן, בתיקים הקודמים הופקד תצהיר וזה אמור להיות בסיס להפקדה גם בתיק זה, שענייננו בפסילה השלישית.
מנגד, באת-כוח המשיבה תומכת יתדותיה בהחלטות הערכאות הקודמות וטוענת, כי לעורר גיליון הרשעות קודמות נרחב במיוחד, הכולל הרשעות בענייני תעבורה, ולפיכך ראוי למנוע ממנו להמשיך ולנהוג. כמו-כן, היא אף מציינת, כי העורר היה מעורב מתאונת דרכים שבה נפגעה ניידת משטרה. לאור כל אלו, מבקשת באת-כוח המשיבה לדחות את הערר.
לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.
תקנה 557ד' לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן:
"לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תקפו של הרשיון."
כלומר, אם לא ניתנה הצהרה מקום שהרישיון אבד, ותוקף הרישיון פקע, יחל מירוץ תקופת הפסילה למחרת יום פקיעת תוקפו של הרישיון.
וכך פסק בית-משפט זה בבש"פ בש"פ 2199/03
רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 467 ,עמ' 473-474:
"מלשון התקנה, ממיקומה כתקנת מישנה (ד) ומהתייחסותה לתקנה בכללותה עולה בבירור כי עניינה ברשיון נהיגה שנפסל, אבד, ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש. במקרה של הצטברות תנאים אלה בסדר האמור יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון."
ביום 9.1.03 בוטלה תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה.
בענייננו תקנה זו אינה רלוואנטית, שכן לא מתקיימים במקרה דנן התנאים להחלת התקנה והרי רישיונו של העורר לא אבד ואין הוא הגיש כל תצהיר על כך.
סוף דבר החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה.
על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.
ניתנה היום, י"ג באב תשס"ה (18.8.2005).